אני חוזרת אתכם להתחלה, לרגע שבו היוגה נגעה בי ולקיץ של 2004 כששכבתי על רצפת העץ בסטודיו של גלי ויואב בקוסטה ריקה. הגעתי לבקר את אבא שלי, שהחליט להגשים חלום ולגור שם, ונגררתי אחרי מיגדלי (אשתו של אבא ומורה לחיים בשבילי) לשיעור היוגה הראשון בחיי. וכששכבתי שם על דק הסטודיו בתנוחת פיתול, מול נוף הים הפסיפי עוצר הנשימה, היוגה נגעה בי וזיכרון שלא ידעתי אפילו שקיים בי- התגלה. זיכרון של מזה לחיות בתוך גוף, והיכולת להקשיב לו מתוך העצירה. תחושות רבות זרמו בי על רצפת העץ, נשימה עמוקה עם משב של תקווה וקול בתוכי שמדבר ויודע ׳יום אחד אהיה מורה׳. כמו מן החלטה של רגע בה הזרע נטמן ולקח לה כמעט עשור להבשיל.
׳שיפט׳ קטן מתוך הסיפור להווה ושיתוף שבשבוע שעבר התחלתי את קורס המורים השני שלי, החלטתי שאני רוצה לחזור באופן פורמלי לספסל הלימודים, ואחרי יותר משנתיים בהם אני בעיקר מטפלת באהבה בארי המתוק החלטתי לקחת זמן ולהעמיק ולדייק ולחזור ולפתח את המורה שבי. אז אני בשבוע השני של קורס מדהים ונפלא שיצרה לארה היימן (וכמובן שאשתף אתכם בעוד דברים נפלאים שיקרו לי במהלך השבועות הבאים בעקבות הלימודים).
באחת ההרצאות עם לארה השבוע היא שאלה אותנו ׳מהי יוגה עבורכם, ואיך הייתם מגדירים אותה?׳ התשובה שמיד קפצה בתוכי היא ׳התרחבות׳. התרחבות המבט פנימה אל הגוף והנשימה ולא רק החוצה אל החושים והסביבה, התרחבות הלב לקרובים וזרים, לטבע ולכל היצורים החיים, התרחבות היכולות והכוח שקיים בי להמשיך לתת ולהעניק את הדבר שאני מאמינה שהוא הטוב ביותר עבור מי שמתרגל איתי, מי שחי איתי ומי שדרכינו נפגשו במקרה.
ושוב נחזור אל הדק המופלא של גלי ויואב, שהגעתי אליו עוד כמה פעמים באותה תקופה ובשנים שאחרי, ובכל פעם שהגעתי התרחבתי, אבל בכל פעם כשחזרתי לארץ היוגה נשארה שם. לא ידעתי או הבנתי איך להפוך את התחושות המיוחדות שחוויתי במקום הפסטורלי לקבועות ויציבות גם בחיי השגרה, איך ממשיכים להתרחב בתוך המוכר והידוע? ב2009 קרה הנורא מכל, אבא שלי האהוב נפטר, אובדנו היה פתאומי והאירוע הזה עיצב את חיי מחדש. מתוך האובדן והנורא התגלה בי המקום השואל, המחפש, הרוצה משמעות אמיתית לחיים, כי מה הם בעצם החיים אם אנחנו כאן רק לרגע ונעלמים?
כמה חודשים אחרי שנפטר מן העולם ארזתי מזוודה ונסעתי להודו בפעם הראשונה, ושם פגשתי בה שוב- ביוגה.
המשך המסע בפוסט הבא.