זה ברור וידוע במזרח וכבר מזמן בתרבות המערב שהעיסוק בתנועה מודעת כמו יוגה (המשלבת תנועה עם נשימה) ומדיטציה עם טכניקות של התבוננות בנשימה, עשויות לפתח אצלנו יותר ריכוז, תחושת סיפוק מהחיים, הפגת מתח וחיזוק המערכת החיסונית, מוטיבציה ומניעת דימנציה. כל אלה נובעים מתוך העיקרון הפשוט של הבאת תשומת הלב אל הנשימה, משם רמות הדחק יורדות וגם רמות הקורטיזול (הורמון סטרס), מערכת העצבים הפרה- סימפתטית מופעלת, והגוף נכנס למצב של רגיעה והרפיה. ומה עוד קורה כשאנו מתרגלים יוגה או מדיטציה? המוח משתנה! מחקרים בתחום מראים עליה בעובי קליפת המוח באזורים שאחראים על קשב, וגם מצאו שבזמן תרגול תנועה מודעת או ישיבה שקטה מופעלים אזורים במוח שקשורים בעיבוד מידע בין האדם לעצמו, התנהגות מסתגלת, התבוננות עצמית ופתרון בעיות.

אז אתם מתחילים להבין את כל הסיפור עם כוחות- על ?

בואו נעשה את זה אישי, כשאשתף אתכם במסעי בדרך היוגה, ואיך תרגול קבוע של יוגה ומדיטציה מעצים בתוכי איכויות מנטאליות, או שמא נקרא להן כוחות פנימיים, כוחות שעוזרים לי בכל סיטואציה ותומכים אותי במורכבות היום ושגרת החיים. אז הנה כמה סיפורים קצרים מהחיים על שלושת כוחות- העל שאני מטפחת בתוכי יחד עם ההתמסרות לתרגול: 

1. מעיין הנעורים- לפני כשבוע יצאתי בבוקר יום שמשי ללמד בתל אביב, באחת החברות בהן אני מלמדת באופן קבוע, חניתי בחניה הקבועה ופתחתי את דלת הרכב ואז זה הכה בי: גל של פלשבק מהיר על בוקר אתמול כשפניתי את כל תא המטען ממזרנים, קוביות תרגול ורצועות כדי להוביל משהו אחר, שיט! המזרנים וכל הציוד נשארו בבית! התגובה הראשונית הייתה אימה! איך אני מגיעה ככה? הרי יוגה מתרגלים על המזרן, איך אעביר שיעור?! אולי אמציא שאני חולה ואעשה אחורה פנה ?! איזה פדיחה! שתבלע אותי האדמה! נשמתי לרגע, והחלטתי שאני לשיעור הזה מגיעה! ויהיה שיעור מהמם! בלי מזרנים, בלי גבולות, על הרצפה, עם הקירות, פשוט לנוע בחלל החדר כי ככה זה צריך לקרות. צלצלתי בפעמון המשרד ואחד המשתתפים הקבועים בשיעור הביט בי בתמיהה "איפה המזרנים?" שאל, אספתי את כולם לחלל החדר וביקשתי שיעמדו במעגל, שיתפתי בסיטואציה על המזרנים שנשכחו בבית, והכרזתי שאנחנו ננצל את ההזדמנות כדי לעשות משהו שונה, אחר וכייפי- וזה בדיוק מה שהיה כשנענו וזזנו בחלל החדר, הכנסנו תנועה חדשה אל הגוף, השתמשנו בקירות וקפצנו אל הידיים, שיחקנו כמו ילדים והתיישבנו במעגל לישיבה שקטה. אין ספק שהדרך שבה התמודדתי עם הסיטואציה היא בזכות ההתמדה בתרגול האישי שלי, כשהאפשרות להסתגל למצבים במהירות ולפעול בצורה יצירתית יותר ויותר נוכחת בתוכי. האם אתם יכולים לחשוב על סיטואציה בה חשבתם מחוץ לקופסא ופעלתם במהרה? שתפו אותי J

2. התלמידה הנצחית- מאז ומתמיד אהבתי ללמוד, לחקור ולגלות. ואולי גם בזכות זה יש בי את האפשרות להתמיד עם התרגול הביתי, כי התרגול העצמי מאפשר לי לגלות עולם שלם בתוכי וכמו שכבר קראתם בהקדמה, תרגול קבוע של יוגה ומדיטציה מפעילים אזורים במוח הקשורים להתבוננות עצמית ועיבוד מידע. וככל שהתרגול הביתי התבסס, תוך כדי תנועה, גיליתי שאני יכולה ללמוד על עצמי ולהתבונן גם כשאני לא ב'אסאנה' או בישיבה שקטה. התרגול על המזרן מאפשר לי לתרגל חקירה והתבוננות גם במצבים אחרים בחיים, מצבים שלא בתכנון, מבאסים, מלחיצים, לא צפויים. כמו במקרה עם המזרנים שנשכחו או ביחסים אישיים מול בן הזוג שלי לירן או מול הבן שלי ארי, שבהם אני יכולה ללמוד על עצמי, על תגובות אוטומטיות שקיימות בי, על איך אני יכולה להגיב אחרת בתוך הסיטואציה, ואיך להיות יותר טובה, אליי ואליהם. כמו לדוגמא כשארי חולה, פתאום ככה באמצע השבוע, וצריך לבטל שיעורים או מחויבויות אחרות ולהישאר אתו בבית עד שיבריא. אז אין ספק שזה הילד שלי ואתן הכל בשבילו, אבל חום של 40 מעלות באמצע יום עבודה זה מבאס וזה דורש הקרבה. יש לי שתי אפשרויות בסיטואציה כזו: אני יכולה להישאר אתו בבית ולהתבאס כשמחשבות מטרידות ממלאות את ראשי: איך אני אתקדם ככה? ואיפה החיים שלי? ומה יחשבו עלי התלמידים כשאאלץ לבטל את השיעור? ואולי בסוף הם עוד יעזבו אותי?! אבל במצבים כאלה בדיוק יש גם אפשרות נוספת- ללמידה, התפתחות, וצמיחה – מה אני יכולה ללמוד על עצמי מתוך הסיטואציה? מה כל כך מאיים עליי בלעצור הכול? האם יש תחושה של פספוס או החמצה? האם אני יכולה להניח הכול בצד ופשוט להתמסר לטיפול בארי המתוק? וכשאני מפנה את הקשב אל הקולות שבתוכי ומאפשרת התבוננות נקייה בלי שפיטה כמו "אני לא אמא מספיק טובה" או "אני לא מורה ליוגה מספיק טובה", בדיוק אז הכול נעשה קליל וברור, וההבנה שדברים זמניים וחולפים מקלה על ליבי, שבקרוב גם זה יעבור וארי יחזור לגן ואני לשגרה, ורק שיהיה לי בריא והתלמידים יישארו זה בטוח. אז כשהוונדר- וומן הזו בתוכי מגיחה אני לומדת מתפתחת וצומחת יחד אתה. וגם אתם הורים או רווקים, האם יש מצבים בחייכם שבהם אתם צריכים לתפקד וזה לא בדיוק מתאים לכם? האם תוכלו לעצור ולבדוק איפה זה לוחץ לכם? האם תוכלו ללמוד דבר חדש על עצמכם דווקא במקום הפחות נוח? האם תוכלו להניח הכל בצד ולהתמסר לסיטואציה? והשאלות האלה מביאות אותי לכוח- העל השלישי שמתממש מתוך תרגול קבוע והוא:

3. להיות במקום אחד בזמן אחד- פעם בסרטי מדע בדיוני כוכבי- העל היו כאלה שטסו באוויר, עשו הכל מהר, הופיעו בכמה מקומות בו זמנית, הצילו את העולם. וכשאני חושבת על זה, אורח החיים האינטנסיבי הפך גם אותנו לכאלה, אנחנו רצים ממקום למקום, ממלאים משימות, מפתחים יכולות מולטי- טסקינג רבות ובטוחים שהיקום יקרוס אם לא נעשה את כל אלה בזמן. אבל מה שפעם היה נחשב לכוח- על ברור לכולנו היום שפוגע בגוף ובנפש. יותר ויותר אנשים כיום סובלים מחרדה ודיכאון, מצבי מתח קיצוניים וקושי בלהכיל את המציאות. סיפור אישי באמת הוא על התקפי חרדה קשים שסבלתי מהם לפני כ6 שנים. עבדתי בתחום הטלוויזיה, תחום עם המון לחץ ודד- ליינים, כשאחת מהתחקירניות שעמן עבדתי נפטרה במפתיע- המוות שלה היה טראגי ופתאומי והחזיר אותי להתמודדות עם אובדנו הפתאומי של אבא שלי, 4 שנים קודם לכן. תוסיפו לזה את כל העומס בעבודה, פרידה מבן זוג ושכירות שצריך לשלם, מצאתי עצמי ב'לופ' של התקפי חרדה קשים, פחד ממוות, דפיקות לב מואצות, קשיי נשימה וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות המורכבת. התפטרתי ונסעתי להודו עם חברה טובה. הימים הראשונים בהודו היו קשים, התקפי חרדה, קשיי נשימה, סיוטים בלילה ופחד מוות. אבל החלטתי שהגעתי עד לכאן כדי להתמודד והשקט של הודו לאט- לאט נסך בי, אספתי את עצמי בכל יום עוד קצת, וגם הצלחתי להתמיד בשיעורי יוגה מידי בוקר, שם גם החלטתי שאני רוצה להיות מורה. בשלב מסוים בטיול החברה הטובה עזבה ואני נשארתי באותו מקום עם היוגה ועם החרדות, אני זוכרת לילה אחד שקמתי מבועתת משינה- מה יהיה אם משהו יקרה לי עכשיו? אין איתי פה אף אחד. מי יציל אותי? ומתוך השאלה הזו הבנתי שהתשובה היא- אני! אני זו שאציל אותי מפני הפחדים שמסתובבים בראשי, מפני החרדות שמתקיימות ביני לביני, וגם ממורכבות החיים ומהתמודדויות אמתיות. אני אשמח אותי, אני אטפל בי, אני אחזיק אותי. וכך, כשתרגול היוגה והמדיטציה הפכו לחלק עקבי ושלם בחיי, החרדות הפכו למחשבות שאפשר להבחין בהן וללמוד, מחסור באוויר ודפיקות לב מואצות הפכו לידידותיות כשלמדתי להתבונן בגוף כשזה קורה, ולא לתת לזה פרשנות אחרת יותר ממה שזה. מחשבות על דברים רעים שעשויים לקרות ומתח מהעתיד לבוא התחלפו בהבנה ששום דבר לא בשליטה, וכל שעלי לעשות הוא לסמוך על העולם ולהיות בכאן ובעכשיו.

ומתוך כתיבת הפוסט נעשתה ברורה הידיעה שכוחות- העל שאני אוספת בתוכי נובעים מתוך הכוח הגדול של החיים, הנשימה. במידה ועלו לכם מחשבות או שאלות מהקריאה אשמח שתשתפו אותי. שלכם באהבה גדולה- עומר.