כשנחתתי בפראג עליתי על מיניבוס קטן עם עוד  כמה חבר׳ה שהצטרפו לקורס. נסענו כשלוש שעות אל הפרברים והגענו אל בית הארחה בכפר קטן. באמצע בית הארחה היה אגם וצמחיה טבעית  מסביב. המורה של הקורס היתה שאקטי מאי והיא קיבלה את פנינו. שאקטי היתה ועדיין יפייפיה, שיער שחור וגלימה שנופלת על הגוף, כריזמטית וחדת הבחנה. היא הציגה עצמה וסיפרה לנו על ארבעת השבועות הקרובים בהם נשהה בבית הארחה ונתרגל מבוקר ועד ערב- פראנימה, יוגה, ארוחות שקטות, מדיטציה ולמידה עצמית, עזרה במשק הבית וזמן מנוחה בטבע.
התרגשתי לקראת השבועות הקרובים והבנתי שזה הרגע לצלול פנימה ולגעת בכל מה שזז הצידה ולא ננגע כשחיים במירוץ. ישנו יחד בחדר אחד 9 בנות, לכל אחת מזרן וכוננית קטנה, בלילות הראשונים שנתי הייתה קלה והטבע העצמתי הביא אתו פחדים עמוקים. אני זוכרת לילה אחד בו הבטתי מבעד לחלון ואור הירח נכנס אל החדר, צללים של ענפים ורוח דפקה בחלון. אפשרתי לפחד לבוא, לשדים הטמונים בי להיות ונתתי לעצמי להיחרד מלאבד הכל ולדעת שבבוקר, עם קרני השמש, הדברים יראו אחרת.
במהלך הימים אכלנו שלוש ארוחות מסודרות ביום, ללא שיח או תקשורת, כל אחד ומזונו וזו היתה הזדמנות נהדרת להקשיב לגוף, מתי די ומתי עוד ואילו טעמים אני טועמת ואיך אני לועסת. עזרנו במשק הבית, טיילנו בטבע המקיף את הבית ובכפר הקרוב, ישבנו למדיטציות ארוכות בהנחיית שאקטי, תרגלנו ולימדנו אחד את השני. זו הייתה תקופה מרגשת ומעצימה, ובסופה גם קיבלתי תעודת הוראה והפכתי למורה. שאקטי הזמינה אותי ללמד אצלה בסטודיו מה שאפשר לי מעבר חלק אל תוך עולם ההוראה, התנסות וביטחון. לימדתי בשאקטי יוגה קולג' כשנתיים.
ואז הגיע פציעה.
באחד התרגולים העצמיים שלי חוויתי כאב עז בצוואר. הכאב המשיך לנימולים ביד ימין ולילות ללא שינה. איך זה יתכן שהדבר שאני כל כך אוהבת גורם לי לכאב נורא? אחרי כמה שבועות של סבל, עם מעט מאד תרגול עצמי, עייפות ואכזבה הגעתי לטיפול בדיקור אצל שרו. היא שאלה אותי כמה שאלות ולקחה רגע לאבחן אותי, תקעה כמה מחטים והרגשתי הרבה יותר טוב. וכך המשכתי להגיע אליה, עד שבאחד המפגשים אמרה לי ׳את נראית חזקה, יש לך ידיים ורגלים ארוכות ושריריות, אבל את חייבת לחזק את המרכז שלך, הוא חלש׳. לרגע המשפט הזה צבט בלב, כאילו כל ׳התדמית׳ שעבדתי עליה במשך שנים נחשפה, חזקה מבחוץ חלשה מבפנים. שרו אשת אשכולות היתה גם מורה ליוגה והזמינה אותי לשיעורים בקבוצה קטנה אצלה בבית. הצטרפתי.
בסגנון ההוראה שלה היה משהו מחזק ובטוח, יציב אך נינוח. ״זה ה-ויני יוגה של דסיקאשר״ היא אמרה, ואני נשאבתי בעקבותיה אל השורשים האותנטיים של תרגול יוגה, בתקוה שיום אחד אגיע להארה. שרו חיברה אותי אל הליבה שלי, והסדנהה שלי (= Sadhana, שגרת תרגול יוגה עצמית) בליווי שלה, הפכה מסודרת ומובנת, מה שנתן לי את היציבות שהיתי זקוקה לה.
שרו ליוותה אותי כשנתיים מלאות עד שהחליטה להמשיך בדרכה, הפכה נזירה ועברה לערבה עם עוד קבוצת בודהיסטיים שחיים בישראל. המשכתי להיפגש איתה מידי פעם כשהגיעה לבקר במרכז, והמשכתי לתרגל וללמד בדרך הויני יוגה של דסיקאשר שהורישה לי שרו.
ובתוך כל ההתמסרות לדרך היוגה, החיים קורים, הכרתי את לירן והתאהבנו, והיה ברור לשנינו שעם האהבה שלנו נקים משפחה.
המשך בפוסט הבא.