זה כנראה הפוסט הכי אישי שאי פעם כתבתי ואני מקדישה אותו לכל האימהות החזקות ולכל הרכים הנולדים האמיצים. זהו סיפור הלידה של ארי, שאחריו הגיע התרגול האמיתי.
במהלך ההריון עם ארי שהיה כייפי ומרגש, תכננתי במוחי את הלידה שלו- ׳אני הולכת ללדת טבעי׳ הכרזתי, ואנשים האמינו, יש לי את ׳התדמית׳ המתאימה כך אישרה הסביבה (מורה ליוגה מודעת וחזקה).
שכרתי את שרותיה של דולה, ערכתי סיורים בבתי חולים במחלקות לידה טבעית, שיחות אין ספור עם לירן ותאום ציפיות וקניות של אקססוריז שיעזרו לי למשוך את הצירים בבית עד שאצטרך לנסוע לבית החולים.
ביום האחרון בו לימדתי והחלטתי שממנו מתחילה חופשת הלידה שלי, הופיעו צירים. נותרו עוד שבועיים עד התאריך המשוער, אבל כל- כך שמחתי והתרגשתי שזה השער שיפגיש ביני לבין אהובי הרך.
אחר הצהריים לירן הגיע הביתה והחלטנו לצאת להליכה בים, הצירים היו עם מרווחים נינוחים בניהם ולא בעוצמה גבוהה כך שיכולתי להנות מההליכה ברוח של סוף אפריל. המשכנו לגלידרייה השכונתית ונהניתי מגלידה ושוקו חם ומשם צעדנו הביתה.
עדכנתי את הדולה שלי שהייתה מופתעת מהמועד, והציעה לי ללגום כוס יין באמבטיה ולנסות להרגיע את המערכת.
ניסיתי להירדם אך ההתרגשות והאדרנלין זרמו בתוכי, ולקראת אמצע הלילה לירן נרדם ואני נשארתי עם הצירים ועם התינוק שבבטן, על כדור פיזיו, עם פלייליסט שהכנתי מראש מתנגן ברקע ותאורה נעימה בבית. התמסרתי לחוויה, וידעתי שיהיה בסדר. המרווחים בין הצירים נשארו אפשריים ולקראת אור הבוקר נרדמתי לכמה שעות. הרגשתי רגועה ובטוחה, ולקראת צהריי יום שישי אפילו צעדנו לבית קפה לשתות משהו קר.
אט- אט הצירים התחזקו, קיבלתי טלפון מהדולה שמסיבות אישיות לא תוכל להגיע ללידה והיא הפנתה אותי לדולה קולגה שלה שתוכל לקחת את מקומה בחדר הלידה. החלטתי לא להתעסק באכזבה, הבנתי שאני צריכה לשחרר ולדעת שהדברים יסתדרו לטובה.
אחר הצהריים הצירים נעשו צפופים יותר ויותר והחלטנו לנסוע לבית החולים. כשדרכתי את רגלי במיון היולדות ופתחתי את הפה לדבר עם האחות שמולי- המים שלי ירדו.
׳פתיחה 2, איך את מרגישה?׳ שאלה האחות, ׳סביר׳ עניתי. האחות הסתכלה על בעלי ואמרה ׳היא שדה, מאד מהר אתם בחוץ עם התינוק׳. בדיקת אולטרסאונד גילתה שהעובר סובל ממצוקת חמצן ויש ירידות דופק, כך שהאפשרות לחדר לידה טבעי ירד מהפרק. מיקמו אותי בחדר לידה רגיל ופירגנו לי במוניטור אלחוטי כדי שאוכל לזוז ולנוע. כשרופא נכנס לבדוק אמרתי לו ׳לא׳ לאפידורל והמשכתי לנשום.
נלי נכנסה לחדר, הדולה המחליפה, ומיד החלה לעסות אותי בגב התחתון ולתמוך בי. היא הגיעה כמו משב רוח מרענן. תוך כדי העבודה העצמית והפתיחה המתקדמת הודיעו לי שירידות הדופק ממשיכות והמנח של העובר לא תקין. ביקשתי שיתנו לי להמשיך ולנסות ללדת כמו שהגוף יודע, כמו ש׳תכננתי׳.
בארבע שעות הגעתי לפתיחה מלאה אבל המתח סביב חדר הלידה שלי גבר, יותר ויותר רופאים שמייעצים אחד לשני מה לעשות ומדברים על קיסרי חירום. בפתיחה מלאה העובר לא ירד בתעלה והלחץ מצד הרופאים היה אטומי, הזמן היה קצוב כי ירידות הדופק התעצמו ואני כבר הייתי מותשת. ביקשו ממני להיכנס דחוף לניתוח, בכיתי. אבל יחד עם זאת הבנתי שאין ברירה, זה מה יש והתינוק שלי צריך לצאת בריא לעולם. הובילו אותי לניתוח והדולה נשארה לתמוך בלירן.
הרדימו אותי מיד, הרדמה מלאה כי לא היה זמן לאפידורל, ובזמן שישנתי חתכו את רחמי ועם קושי בחילוץ הוציאו את תינוקי.
בזמן שישנתי התינוק הסגלגל שלי בכה את הבכי הראשון שלו לעולם, נשקל נבדק ולמזלי הגיע אל זרועותיו הנפלאות של אבא שלו שחיכה מחוץ לחדר.
בזמן שישנתי התינוק שלי אכל מבקבוק, ובתינוקייה, ידיה של אחות חיתלו והלבישו אותו.
בזמן שישנתי התינוק שלי ישן את שנתו הראשונה מחוץ לרחם.
התעוררתי לקראת בוקר והובילו אותי למחלקת יולדות, התאוששתי מיד ולירן הגיע עם עגלה ובתוכה היצור שלי, היצירה שלנו, ׳בדיוק כמו שדמיינתי אותו׳ אמרתי ללירן.
רופאים הגיעו במהלך הבוקר לבדוק ולעדכן ש׳הניתוח היה לא פשוט ולצערנו קחי בחשבון שלא תוכלי ללדת באופן טבעי בהריון הבא- תאלצי להיכנס לקיסרי גם בו׳. עומק של כאב על לידה לא טבעית, לא כמו שרציתי ודמיינתי, יחד עם שמחה גדולה שחשתי מלהחזיק את אהובי הקטן בריא ושלם הרגישו כמו הקצוות של היקום, והתחושה הזו מלווה אותי יחד עם כתיבת שורות אלה. תחושת הכאב נחוותה ככישלון, אשמה, אי הצלחה, אי הגשמה והרבה כעס על כל מי שליווה אותי בהריון ובלידה. ׳העיקר שאתם בריאים׳ כל מי ששמע את סיפור הלידה אמר, ואני כעסתי גם עליו.
בחודשיים הראשונים התעסקתי בלהניק את ארי. מיעוט בחלב ומשקל נמוך של התינוק הלחיצו אותי ואת המערכת סביבי ויצרו מאבק בלתי-פוסק של שאיבות חלב, יועצות הנקה והרבה מתח. בתוך החודשיים הראשונים שמחתי, הייתי עטופה בבן זוג, משפחה וחברים שדאגו וליוו אותי. יחד עם זאת, התאבלתי. נפרדתי מחלום על לידה שלא התרחשה כפי שרציתי, כפי שדמיינתי, כפי שהטבע מאפשר. חזרתי לתרגול תנוחות היוגה בהדרגה- לאט וקצת ועקבי בכל יום. לחזור אל המזרן החזיר אנרגיה לתוכי, שמעט אבדה בעקבות טראומת הלידה. התחברתי לעומר החדשה, כי היא כבר לא מי שהייתה.
כשארי היה בן חודשיים הרגשתי צורך עז לכתוב סיפור חדש, ׳העולם מלא אפשרויות׳ חשבתי 'ויש לי את האפשרות והיכולת לכתוב סיפור חדש לתחילת האימהות שלי, לחיי המשפחה החדשים שלנו, לתחילת החיים של ארי'. ביקשתי מלירן שניסע, ׳לאן?׳ ׳איך מזג האויר במקסיקו עכשיו?׳ שאלתי. תוך שבועיים היינו על מטוס למקסיקו סיטי (על החוויה שם כתבתי בפוסט נפרד לפני כשנה ואני מצרפת לינק כאן).
סיפור הלידה של ארי עדיין מהדהד בתוכי, הכאב ותחושת הכישלון כולם כאן, אבל יש פתח לסליחה, לקבלה, להבנה שהדברים קרו כפי שקרו-ולא משנה מאיזה סיבה- וזו הדרך שלי בעולם המופלא.
אי- הצמדות היא היאמה החמישית ביוגה סוטרה ומשמעה אי הצמדות לדברים חומריים כמו לבית שלנו, לחפצים שלנו, למראה שלנו, אבל גם אי הצמדות למחשבות שלנו, לתדמית שלנו, לרצונות שלנו. מאז הלידה אני מתרגלת ממנה כל יום קצת- שחררי את מי שחשבת שאת, את מה שרצית שיהיה, את מה שאת חושבת שצריך להיות ותכירי תודה על מה שיש עכשיו, שהיא ניאמה חשובה בעצמה בשם סנטושה ומשמעה שביעות רצון. יש לך אותך ואת בריאה, יש לך את ארי והוא בריא, יש לך את לירן והוא בריא, יש לך משפחה וחברים, קורת גג ותפקיד בעולם הזה. ויש לך סיפור לספר, שעשוי להדהד ללבבות אחרים, שגם כואבים ומתאבלים וסולחים. תודה לך אם קראת אותי עד עכשיו, הלב שלי איתך.
המשך המסע שלי עם היוגה בפוסט הבא.