אי שם בטיול במקסיקו כשארי היה בן כמה חודשים ספורים, ואני אספתי את עצמי בחזרה אחרי הלידה, הקשבתי לפודקאסט שבו התארחה לארה היימן. לא ידעתי מי היא אבל הטייטל שלה ׳פיזיותרפיסטית ומורה ליוגה׳ נסך בי ביטחון והמשכתי להאזין. באותו פודקסט לארה דיברה על חשיבות הליבה, על ארגון הגוף בתנוחות ועל הנחות שגויות שתלמידים מגיעים איתם לשיעורים, ועוד.
היה בדבריה משהו מאד מחובר, מודרני ועכשווי לתקופה בה אנו חיים: היא דיברה על איך תנוחה צריכה להרגיש ולא על איך היא צריכה להיראות, כמו אלו שאנחנו רואים בתמונות האינסטגרם: הרבה יוגים גמישים בטווחי תנועה כמעט בלתי- אפשריים לרוב האנשים. ובתור מורה ליוגה שמלמדת הרבה אנשים ׳רגילים׳ שאת רוב יומם מעבירים בישיבה (מה שגוזל טווחי תנועה וגורם לליבה רפויה) התחברתי. הקשבתי בתשומת לב לפודקאסט ובנתיים חיפשתי את זהותה באינסטגרם. מיד סימנתי פולואו. מילותיה הדהדו אלי, התנועות הבלתי מתאמצות מתוך האינסטגרם שלה והנראות המאוזנת שלה עשו לי את זה והמשכתי לעקוב.
המשכתי לעקוב גם כשהוציאה פודקאסט משלה והיא מילאה אותי בהשראה במילותיה, שעזרו לי להתבונן בחיי המשתנים, מטראומת הלידה ותחושת ה׳לא מספיק טובה׳, דרך ה׳אני׳ שמאבדת הרבה זמן עם עצמי לטובת הביחד עם ארי, ועד למורכבות היחסים עם לירן בן זוגי כשמתחילה ההורות המשותפת, בכל המקומות הללו מילותיה הדהדו אלי, נגעו בי והחזירו אותי אל הליבה שלי, אל המרכז שלי, אל היציבות שבי. משהו בתוכי בחר בה כמורה והתחלתי לתרגל איתה על המסך, אבל רק מידי פעם.
חששתי לשחרר את התרגול הקבוע של הויני יוגה, שהיה כה טבוע בי. חששתי לשחרר את שרו מורתי שליוותה אותי בראשי כשנעתי על המזרן, רציתי להמשיך ולהיאחז במוכר ובידוע. ויחד עם זאת, השיעורים של לארה, שהיו מאתגרים ומרעננים עבורי, הרגישו כמו משהו בטוח יציב ומקדם. עם הזמן הבנתי שאני חייבת להמשיך את המסע שלי, אני חושבת שגם שרו הרגישה זאת מבלי שאמרתי דבר במפגשים בינינו שקרו אחת לכמה חודשים. מורה טוב יודע מתי התלמיד קיבל את הדבר שלשמו הגיע ועתה הוא יכול להמשיך בדרכו. השחרור מכבלי התרגול המסורתי, המהודק והקבוע איפשר אצלי גמישות, שינוי וקבלה בכל המובנים בחיי. המשכתי הלאה והתחלתי לתרגל עם לארה על המסך באופן יום- יומי. בשנתיים האחרונות שאבתי השראה גדולה מהתרגול עם לארה ובשבוע שעבר סוף סוף קיבלתי את תעודת ההוראה שלי בשיטה שנקראת lyt ושנוצרה על ידיה (ועוד פרטים על השיטה אכתוב בפוסט נפרד).
המסע שלי עם היוגה הוא חקירה אינסופית, הוא דרך בלתי נגמרת, הוא מסע חיים. היוגה היא על המזרן ומחוץ לו- כשההקשבה פנימה מתחדדת על המזרן, גם המודעות מחוץ לו גדלה. החיבור אל עצמי תמך בי בחוויית הכאב על אובדנו הפתאומי של אבי. החיבור אל עצמי תומך בי בתוך יחסיי עם אהובי, טובים אך מורכבים כמו בכל מערכת יחסים, מורכבות שממנה אני צומחת, ואנו צומחים כזוג. אותו חיבור תומך בי בחוויות עוצמתיות ובלתי- צפויות כמו השתלשלות האירועים בלידתו של האריה שלי וההתגברות על הטראומה. ואותו חיבור תומך בי ומניע אותי להגיע אל המזרן יום יום כדי להמשיך לחיות בחיבור, בשאיפה להרמוניה, בחמלה לעצמי ולאחר, בתחושת שליחות ותקווה שאותה יוגה, אותו חיבור, יתמוך גם באחרים שאותם אני מלמדת.
המסע שלי עם היוגה נאסף לתוך מילים שהפכו לשרשרת פוסטים ואני מודה לך שעקבת וקראת עד כאן. הדרך ממשיכה והמלאכה מרובה. מזמינה אותך להצטרף למסע